אסתי גולדפלד
מעברים וכניסה למסגרות חדשות – עולם הרגשות

מעברים וכניסה למסגרות חדשות – עולם הרגשות

במעברים ובכניסה למסגרת חדשה עולים בנו שני רגשות מנטליים סותרים: ציפייה וחשש. שני קולות אלו קיימים בנו ומתנהלים בו זמנית, במינונים משתנים, בהתאם לאישיות ולחוויות קודמות.

ציפייה – כחלק מתחושת התקווה והתגשמותה של התרחשות רצויה, לרב נוצרת כתוצאה מהתנסות במצבים קודמים, בהם התקבלו חיזוקים דומים.

חשש – מתקשר לדאגה בהקשר העתידי, אך נובע גם כתוצאה מהתנסות במצבים קודמים.

עוצמתם של רגשות מנטליים אלו מתבססת על תפיסות אישיות שהילד רכש בעבר לגבי יכולותיו האישיות ובכלל זה גם המסרים שהוא קיבל ממבוגרים משמעותיים, שהשפיעו על עמדות אלה.

במעברים בין מסגרות: ממסגרת גן אחת לאחרת,  מהגן לכתה א', מביה"ס היסודי לחטיבת ביניים- נדרשים הילדים לקחת את עצמם למקום חדש, הם נוטלים עימם צידה לדרך שכוללת את שלל הרשמים והמיומנויות שפיתחו בתחומי השפה, החשיבה, בתחום החברתי וההתנהגותי. לעיתים קרובות במקום החדש הילדים ידרשו לקודים חדשים, מפגש עם דמויות אחרות והם נדרשים להתנהלות שונה, מזו המוכרת להם.

כהורים חשוב שנבדוק מה רמת הלחץ שלנו: לחץ ברמה נמוכה מצביע על אדישות, אדישות עלולה לגרום לילד להרגיש שהוא לבד במערכה, כי הוריו אינם שותפים  בתהליך.

לחץ ברמה גבוהה משדר לילד שההורה מודאג, מבוהל ולא סומך עליו ומסיבה זו הילד עצמו יחשוש וירגיש חסר ביטחון ומסוגלות.

גם בסיטואציות אלה, נקשיב לילד ונברר עימו בגלוי מהן הדאגות המעיקות עליו. חשוב לא לבטל את דאגתו ולא לגמד אותה, נקשיב להם בתשומת לב מלאה ונהדהד את תחושותיו במילים, וחשובה יותר מהמילים הגישה שלנו, כי אם זו אינה אמיתית ואכפתית, מה שנשמיע לו יהיה מזויף ומניפולטיבי.

כהורים אנו נותנים לגיטימציה לכל הרגשות, מאפשרים לו לדאוג ומבררים את מקור הדאגה, כי גם אנו חוששים כשאנו נכנסים למקום עבודה חדש, כשאנו צריכים להציג את עצמנו מול קהל חדש ולכן חשוב שהמילים המהדהדות תהיינה ספוגות ומתובלות באמפתיה למצבו.

מעברים וכניסה למסגרות חדשות – הכנה

מעברים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, כל מעבר הוא שינוי ממשהו נוכר באופן יחסי למשהו פחות מוכר, חשיפה זאת ללא מוכר היא סוג של משבר. משבר שעלול להתפתח לקוי ונסיגה או כמקור לצמיחה ולהתפתחות.

אי וודאות מייצרת חרדה ולכן במעברים למסגרת החדשה נספר לו עליה, ניקח את הילד למקום ונציג לו את הדמויות החדשות ואם הוא מכיר ילדים אחרים שיהיו אתו נציין זאת ואפילו נפגיש אותם – זאת כדי לצמצם את הפער בין המשוער לקיים.

הורים רבים מתייחסים להסתגלות למסגרת החדשה באורח פאסיבי, שלפיו הילדים נדרשים להבין את המציאות ולהתנהל לאורה. ואולם חשוב שמעבר לכך נכוון אותם להתנהלות אקטיבית, מתוך נקיטת עמדות אישיות וניסיון להטביע חותם במסגרת ולהשתלב בה באופן פעיל. כך למשל נציע לילד כיבוד או קישוט לגן – נקיטת צעדים פעילים מצמצמת חרדה ובנוסף היא מחברת את הילד למקום ומחזקת את תחושת השייכות שלו.

במצבי לחץ המוח פונה למצאי של חוויות קודמות כדי להעתיק את האסטרטגיות הקודמות והמוכרות לו. מסיבה זו נחזק את הילד ונזכיר לו כיצד הצליח במעבר מהמעון לגן העירוני נסייע לו בזיהוי אותן דמויות שהיו משמעותיות ונזכיר לו את המשאבים הקיימים בו ועד כמה אנו גאים  בו וסומכים עליו.

חשוב שבהכנת הילד למסגרת החדשה ניצמד למוכר: נזכיר לו שגם בבית הספר יש הפסקות וזמן לפעילות בחצר ושפעילות בית הספר מסתיימת בצהריים והוא יחזור לבית המוכר לו עם זאת נבהיר לו שעשויות להיות הפתעות ודברים לא צפויים, אך אנו מאמינים ביכולת שלו להתמודד מולם.

ברכת הדרך הטובה ביותר שאנו יכולים לתת לילדנו היא התקווה והאמונה ביכולות שלו. פרט לכך חשובה כמעט באותה המידה האמונה שאנו נותנים במסגרת, שאליה אנו שולחים את ילדינו.

הורים רבים מבקרים את מסגרת הלימודית של ילדיהם: "מורה מטומטמת" "בית ספר דפוק"  - אמירות כאלו הן סוגסטיות, שנשתלות בילד ונזרעות בו, וגם אם אינן נאמרות במילים  הילדים חשים את עמדתנו באמצעות סנסורים שהם פיתחו. ילד השומע ומרגיש שהוריו מכניסים אותו למסגרת שהגננת מטומטמת, שהוריו לא סומכים עליה, ירגיש מאוד לא בטוח בה. הדבר יפגע בביטחונו ובתקוותו להשתלב במסגרת, שבה מי שאמון על שמירתו אינו מספיק טוב והוריו אינו סומכים עליו.