פיתוח חוסן בקרב ילדים - על הצלחות, כישלונות בדרך למסוגלות עצמית
אף על פי שכישלונות הם חלק בלתי נפרד מחיינו, הורים רבים מנסים לחסוך אותם מילדיהם. הם מנסים למנוע מהם לגעת בכישלון ונוקטים דרכי תרמית כמו מתן יתרון מקדים במשחק או הפסד מכוון, או מבקשים מילדים אחרים שמשחקים עם ילדם לוותר לו או להגמיש את הכללים לטובתו.
ראשית, לא ריאלי שנצליח כל הזמן. רק אחד מגיע למקום הראשון, ולא תמיד האחד הזה הוא אני. ככל שנחשוף את ילדינו למצבים שבהם הם מתמודדים עם אכזבות, כך יהיה להם קל יותר להתאושש ולקום שוב למאבק הבא, כמו מתאגרף שמקבל מכה, נופל וקם. התרמיות הקטנות, הגמשת הכללים כדי להביא לאותם ניצחונות מקומיים יוצרים מסר של היעדר ציפייה להצלחה של הילד ומבססים עוד יותר את תחושת הנחיתות שלו ביחס לאחרים. בנוסף, התנהלות זו יוצרת בו ציפיות לא ריאליות ופוגמת בביקורת המציאות שלו. חשוב לאפשר לילד גם להפסיד במשחק, משום שהפסד הוא חלק מהמשחק ובכל משחק קיים סיכוי שנפסיד. חשוב לעודד אותו להגיע לתהליך זה ברוח ספורטיבית כדרך להתמודדות עם מצבים של כישלון, הפסד ואכזבות.
הדאגה של ההורים מפני כישלון של ילדיהם עוברת לילדים. כשהדאגה סבירה היא מדרבנת ומסייעת, אך גם הדואגים צריכים לדעת שכישלון ושגיאות הם חלק בלתי נפרד מהלמידה, ואם מטפלים בשגיאות ובכישלון בדרך הנכונה, התועלת שמפיקים מכך עולה על ההפסד. שגיאות וכישלונות הם כלים המסייעים לנו להגיע להבנה עמוקה יותר של המצב. פעמים רבות, דווקא כשמגדירים לנו מה לא נכון, אנחנו מבינים מה נכון, מתוך ה"לא" מבינים את ה"כן". תומס אדיסון לא התייחס לאלף ושמונה-מאות הפעמים שנכשל בניסוי להמצאת הנורה ככישלון, אלא כניסוי שנערך אלף ושמונה-מאות פעמים, ובכל פעם למד מה לא פועל. אנשים בעלי מסוגלות עצמית(האמונה של אדם באשר ליכולתו לבצע משימה) גבוהה מעריכים את יכולתם להתמודד בהצלחה עם מטלות גבוהות ומתייחסים לכישלון כחלק מההתנסות. הם אינם מצפים לכישלון, אך הוא אינו מרפה את כוחם ומייאש אותם. דב רוזנפרב בספרו "מצוינות בביה"ס העל-יסודי" *** משווה את הכישלון, באופן מטפורי, לזבל אורגני: כמוהו הוא מריח לא טוב, לא נעים איתו, אך הוא מפרה ומעודד את הקרקע לצמיחה טובה, משביח את הקרקע ומכין אותה לזרעי המצוינות.
כהורים אנו נדרשים להיות עם הילדים במצבי כישלון ולהזכיר להם את התמונה כולה, כי בזמן שהם חווים כישלון הם רואים רק את הנקודה הזו בתמונה, והנקודה הזו מעוררת בהם תחושות ספק וכשל, ולעתים יש צורך לעשות זום-אאוט, להסתכל מרחוק ולהזכיר להם את מכלול התפקוד שלהם. כהורים נחזק את הילד ונחסן אותו, כדי שיוכל לעמוד בקשיים ובכישלונות שהם חלק מהחיים. נראה בכישלון משוב חיצוני, המספק לנו מידע לגבי הדרישות החיצוניות הרלוונטיות לילד, מעין סרגל מידע לשיפור ההישגים ולריכוז המאמצים, שיש להתיישר לפיו.
זרעים של מסוגלות ותפיסה עצמית חיובית
ילדים שלא חוו במסגרת הבית ומסגרות החינוך מספיק חוויות של הצלחה נחלשים ומרגישים חסרי אונים מול דרישות החברה. הם חווים את העולם כמסלול מכשולים מאיים ומלחיץ שבו הם נבחנים על הישגיהם ולא תמיד יש התייחסות למאמצים שהשקיעו. הם מקיימים פעילות גומלין עם ילדים אחרים ונמצאים תחת השגחת מבוגרים, ואלה גם אלה בונים את ההערכה העצמית שלהם, את "כוחות האני". כשילד חווה חוויות של הצלחה, תחושת הערך העצמי שלו מתרחבת, העולם נראה לו מקום בטוח ומאתגר לביטוי הסקרנות והיצרנות האישית, לביטוי אותנטי.
כהורים ננסה לזרוע בהם זרעים של מסוגלות ותפיסה חיובית כלפי עצמם, ובמקביל נבנה תפיסה הרואה בטעויות חלק משמעותי בתהליך הלמידה. לעתים טעויות אלה יביאו אותנו למצבי כישלון זמניים. אבל חיינו שזורים גם בכישלונות, ואם לא ניבהל מהם, נאפשר לעצמנו ולילדינו יכולת התאוששות מהירה, בנייה מחדש מתוך מרחב המאפשר לנו לסלוח לעצמנו ולהימנע מרגשי אשמה והלקאה עצמית.
תחושת מסוגלות דומה לספינה השטה באוקיינוס. ככל שהספינה גדולה ויציבה יותר, יש לה יכולת גבוהה יותר להישאר עמידה מול סופות, סערות ורעמים. ספינות קטנות שמסוגלותן דלה יתהפכו כשהים יסער ויגעש.
מרטין סליגמן, אבי "הפסיכולוגיה החיובית", טוען שהדרך הטובה לטפח בילד מסוגלות אישית היא בהמחשת הציפיות שלנו ממנו בכל הזדמנות, בעיקר במצבים שבהם אנחנו מבקשים ממנו למצוא פתרון בעצמו ****. זליגמן חקר את תחושת חוסר האונים הנרכשת לעומת הרגשת המסוגלות הנרכשת, וטען שחיזוק כוחם של הילדים ועידודם להתמדה והחלטיות, בראש ובראשונה על ידי מתן כבוד ואמונה ביכולתם להגיב ביעילות להתרחשויות סביבם, בונה אצלם את מוקדי הכוח המרכזיים של כישורי החיים.
ילדים שגדלו בבתים שהעריכו את הטוב שבהם ירגישו עצמם בנוח ויהיו מוכנים להתמודד עם אתגרי החיים. הם לא יחששו להציב לעצמם אתגרים חדשים, מתוך הביטחון שרכשו כשהתמודדו בעבר וקיבלו חיזוק חיובי על כך. ילדים המקבלים שבחים אותנטיים על משימות שביצעו, על מוטיבציה וכוח רצון ילמדו להעריך את עצמם. והערכה עצמית זו חשובה מאוד לדימוי העצמי של הילד ומשפיעה רבות על חשיבתו וערכיו ועל היעדים שיציב לעצמו בחיים. דברי שבח הם מניע רב עוצמה והם מעוררים גאווה ומגבירים מוטיבציה להשתדל עוד יותר. מטרתם לחזק ביצועים טובים ולהחמיא על התנהגות טובה, ולכן חשוב לשמור על מינון נכון ולשבח את התוצרים והמאמץ.
בכל פעם שאנו מציעים לילד סיכוי לקבל החלטה או לפתור בעיה בעצמו, גדלה הערכתו העצמית ותחושת מסוגלותו, ולכן חשוב שנשבח אותו על כוונות ויוזמה ולא רק על תוצרים. חשוב להתייחס לעבודות ולפעולות שהילד עושה ולהביע התעניינות כנה בהן, שתעביר מסר של כבוד לילד כחלק מהכבוד לתוצרים ולתהליכים.
בתהליך בניית הזהות שלהם כישות נפרדת, הילדים תמיד יראו את עצמם מבעד לעיניים של הוריהם ומחנכיהם. לכן חשוב שנראה אותם בעיניים טובות, ללא שיפוטיות. חשוב שניתן להם מחמאות אמיתיות ונראה להם שאנו באמת רואים אותם במיטבם, גם כשנדמה לנו שדעתם של בני גילם חשובה משלנו. לילדינו חשוב לראות את עצמם כטובים דרך התרשמויותינו, בעיקר בגיל ההתבגרות, כשהדימוי העצמי שלהם בתהליך התבססות ולא תמיד יציב.
ילדים שהוריהם מודעים ליכולותיהם, סומכים עליהם ומאמינים בהם מהלכים בעולם כמו מי שהולך לקזינו עם מלאי של ז'יטונים בכיסיו.
חרדת כישלון
כשאנו משבחים את ילדינו, חשוב לשים לב להבדל שבין מתן שבחים על תוצרים ועל המאמץ שהשקיעו לבין התפארות מוגזמת. יש הורים המתפארים בילדיהם על הישגיהם המרשימים. במקרים רבים הילדים מרגישים שמקומם וההגדרה שלהם בעיני הוריהם תלויים בעיקר בהישגיהם וקשורים בהם. הם מרגישים שהסביבה מלחיצה אותם בציפיותיה להישגים מרשימים, ושהם מנועים מלהיות במקום נכשל ולערער את מקומם בעיני הסביבה. מתוך חשש זה לאבד את מקומם ואת אהבת הוריהם, הם מעדיפים להישאר במקום בטוח ולא להסתכן באפשרות שייכשלו. גם כשהורים עורכים השוואות בין ילדיהם ומקיימים ביניהם תחרויות כביכול, הילד מרגיש שרואים אותו רק בהקשר של הישגיו ולפי קריטריון זה נמדדת אהבתם והתייחסותם של הוריו. גם במקרים כאלה ינסו הילדים לשמר את ההישגים ויחששו להיכשל ולסכן את אהבת הוריהם.
במצבים אלה עמדת ההורים והמסרים המועברים לילד הם גורם בסיסי להתנהגות הילד, וכדי לסייע לו כדאי לשקול התערבות דיאדית (טיפול הורה-ילד) או טיפול רגשי המשולב בהדרכת הורים.
חרדה מכישלון היא מצב שבו הילד אינו מעז לנסות ולהתנסות במצבים חדשים, שכן הוא מרגיש שקיים סיכוי סביר שייכשל, ואם אכן ניסה ונכשל, תגובתו לכך קיצונית. במקרים כאלה הוא עלול להגיב בהתפרצויות זעם, בהטחת אשמה בשותפים לאירוע או בעצמו, בהימנעות ממצבים המזמנים כישלון או בהפסקת השתתפותו בהם. כישלון נתפס בעיניו כאיום על קבלת אהבה, כאיום על ביטחונו ועל השתייכותו, איום שהוא קשה מנשוא.
במהלך צמיחתם מפתחים הילדים תחושת מסוגלות, ביטחון בכוחותיהם וחוסן נפשי, יכולות שהן פרי התמודדות עם משימות ואתגרים התפתחותיים. בד בבד, חיי היומיום חושפים אותם גם לאכזבות ותסכולים, ובעזרת כל אלה בונים הילדים דימוי עצמי המותאם ליכולותיהם ולמגבלותיהם. ברוב המקרים יהיה הדימוי העצמי נועז מספיק כדי ליזום ועמיד מספיק כדי להתגבר על כישלון. במקרים שבהם הצרכים הבסיסיים אינם מסופקים כנדרש, וקיימים חסכים בחוויית האמון הבסיסי, ביכולת לאוטונומיה וביוזמה, עלולה להתפתח פגיעה בתחושת הערך העצמי ובחוויות הקשורות להצלחה.
כישלון נחווה כפגיעה בעצמי ומהווה הוכחה לנחיתות, דבר העלול לגרום בושה והימנעות כדי לחמוק ממצבי כישלון. כך מתפתחת אצל הילד חוסר אונים גורף, שאותו הוא עלול להשליך גם על מצבים אחרים בחיים ובהתייחסות לעתיד. על פי רוב הילדים מיטיבים להעריך את עצמם ולצפות את תפקודם במצבים עתידיים. ואולם יש כאלה הנוטים להחמיר עם עצמם ולהפריז בחששותיהם, ואז חשוב שההורים יביעו תמיכה ויתייחסו לחשש ולאיום באמפתיה ובהכלה, יציגו התמודדויות קודמות ויבטאו את אמונתם בהם. תגובה של זלזול בחששות עלולה להגביר את הקושי ולהעצים את החרדה.
יחסים בריאים בין ילד להוריו מתקיימים כשהילד בטוח שהוריו מקבלים אותו ללא תנאי. ילד שחושש שיקבלו אותו רק בתנאים מסוימים חי באווירת חרדה וחוסר ביטחון. לכן חשוב לבדוק באילו מצבים וטריגרים מתגברים החששות מכישלונות: במסגרת הלימודית או בבית? אולי בין חברים במסגרת הצהרון או החוג? בבית, ננסה לבדוק מול מי מורגשת חרדת הכישלון ביתר שאת: מול אחד ההורים? מול האחים הגדולים? הקטנים? באילו סיטואציות? האם במשחקי חשיבה או במשחקי ספורט? בירור זה יאפשר הבנה מעמיקה יותר של תחושת החשש של הילד ושל מהות הקושי ויציג תמונה בהירה יותר של התמודדותו.
חשוב שנדע מהו הרקע לחרדת הכישלון של הילד - אם היא נובעת מיחסיו עם הוריו ומחנכיו הביקורתיים וההישגיים, או אם היא קשורה לדימוי עצמי נמוך, המאלץ אותו ליצור מערכת הגנה של הישגים. גם כאן, רק דרך דיאלוג מקרב שבו נקשיב לקולות האותנטיים של הילד, לדברים שנאמרים ולאלה שאינם נאמרים, נדע מהו מקור החשש מכישלון וכיצד לסייע לו להתמודד עם כישלונות והפסדים.
חוויה מכילה ומוגנת, שיש בה קבלה של מצבי אי-הצלחה ונפילות, מאפשרת לילדים להתנסות במשימות חדשות במקום לברוח ולהימנע. ילדים החווים חוויה כזאת ירגישו מספיק בטוחים להתמודד עם מצבי חיים משתנים, גם אם קיים סיכוי להיכשל, משום שהמבוגרים סביבם משדרים להם שנפילות הן חלק מהדרך ושאפשר ללמוד מהן ולהשתפר. ילדים אלה מבינים שבמקרים של אי-הצלחה הם יישארו בסביבה מוגנת ומכילה כחלק מדאגה לביטחונם ולשלומם.
קבלה חסרת שיפוטיות של הצלחות לצד נפילות מאפשרת לילדים להתנסות במשימות התפתחותיות משום שהם מרגישים שהם בסביבה מוגנת ומאתגרת ומלווים על-ידי הוריהם המאמינים בהם ומסייעים להם במצבי כישלון כחלק מדאגה לביטחונם. במצבים אלה ההורים יכולים ליצור דיאלוג עם הילד מתוך תהליכי רפלקציה (שיקוף) של יכולותיו וכישוריו.